נחזור לשידורנו, ולקורותינו במרידה היפה בהמשך. בינתיים זה רק עדכון לגבי מה קורה איתנו לאור הקורונה.

אנחנו נמצאים עכשיו בכפר פצפון בשם אל פרדון , שלוש שעות נסיעה מגואטמלה סיטי, על האוקיינוס השקט. אח של תומר, אלעדי, וחברה שלו נעמה, מנהלים כאן אכסניה ואנחנו נמצאים אצלם די קרוב לגן עדן.

הקורונה הגיעה גם לגואטמלה, לא נשמע בלגן כמו במערב, אבל גם כאן כבר מתחילים לרוקן מדפים. מאתמול, אלעדי ונעמה סגרו את האכסניה, כדי למנוע מעבר תיירים כאן, וכל המקום הזה לרשותנו.

יש כאן אספקת אוכל לחודשים, בריכה ושטח גדול, והים לידנו מתנהל כהרגלו, יפה וכחול ועם גלים עוצמתיים שעושים צחוק מכל החרדות והפחדים האנושיים.

מבטיחה לעדכן אם יש חדש. מקוה שהפוסט הבא יהיה על מרידה.

משאירה לכם את התמונות הבאות כדי שלא תדאגו…

מוואלדוליד נסענו לטולום, שעל חוף הים הקריבי. נסענו לפי נקודה שנשלחה לנו בווייז, אל תוך שכונה בתוך הג’ונגל, שהייתה שילוב מבלבל של בניה ומודניות וחידושים מצד אחד, ומצד שני, מלאה בבתים קטנטנים של כפריים, עשויים ענפים וסכך. הבית היה גדול ויפה, מקיף בריכה חמודה בכניסה. הגענו אחרי הטיול לקובה והסנוטה מאוחר ולא התחשק לנו לבשל, ולכן הלכנו למסעדה בעיר. באופן מפתיע, אורן הצליח למצוא מסעדה צמחונית-טבעונית חמודה, עם חצר גדולה, ערסלים ונדנדה פזורים בין הצמחייה.

הילדים קצת עיקמו פרצופים על האוכל (שהיה די היפי, אני חייבת להודות) אבל היה טעים ובסוף כולם מצאו מה לאכול. משם סיימנו את הערב בגלידריה מתוקה. אני בשלב הזה הייתי סמרטוט מסומרטט מעייפות (כי כמו כל סבתא טובה, בעצם בתשע בערב אני כבר אמורה להיות במיטה), אבל כולם היו מאושרים עם הגביעים המלאים.

למחרת, התדיינו לאן ללכת, והחלטנו שאם ניסע יום שלישי ברצף לעתיקות, יש סיכוי שהילדים לבית משפחת זידנר ימרדו בנו ויברחו חזרה לאוסטרליה בשחייה. לאור זאת, החלטנו במקום זאת לנסוע לסנוטה נוספת, אחת בשם דוס אוחוס (שתי עיניים). כשהגענו, המקום היה יקר, והיה קריר בחוץ, ואחרי דיונים, החלטנו במקום זאת לנסוע לים. נסענו לחוף בשם אקומל, בערך חצי שעה צפונית לטולום.

בבוטקה בכניסה לחוף, עטו עלינו שניים והציעו לנו להיכנס, ולשלם כסף, וניסו לשכנע אותנו גם לצלול עם צבים. כהקדמה, אסביר שעד כה, הניסיון שלנו היה שבכל מקום אליו נסענו, רצו אלינו כמה מקסיקנים, בניסיון לדחוף אותנו לקנות משהו – כובעים, ערסלים, אוכל, חניה, רכיבה על אופניים ועוד ועוד. הסחר-מכר הזה לא נעים וקצת מבלבל, ולכן היינו על קוצים כשהשניים באקומל זינקו עלינו. אחר כך הסתבר שהם באמת לגיטימיים, מהמנהלים של שמורת הטבע אקומל. שוב היה דיון האם שווה לנו לשלם כסף כדי להיכנס לחוף, ולבסוף החלטנו להיכנס, אבל בתחושה קצת חמוצה. במיוחד כי הילדים הודיעו שהם לא מעוניינים בים, וקר ומעצבן, והם רק רוצים הביתה.

אבל אז נכנסנו, והים היה כחול-ירוק משגע, וסירות קטנטנות צפו על המים, ושקנאים ריחפו או השתזפו בכל מקום. אנשים שוטטו או נחו בין פאלפות (סככות דקלים) והמים היו מזמינים. בכל זאת כמעט כולם, כולל הילדים שהיו עסוקים במרד עד לפני רבע שעה, נכנסו למים, או שיחקו בחול, והייתה שלווה. אפילו תרגלנו קצת יוגה בסוף! אין על הנירוונה של משפחת גורדון ומשפחת זידנר.

חזרנו הביתה, והילדים קפצו שוב לבריכה, ואנחנו בישלנו ארוחת ערב לאטנו עם בירות.

אחרי הפסקה של יום, הגיע שוב זמן לעתיקות – הפעם לעתיקות של טולום… העתיקות של טולום מיוחדות בעיקר בגלל מיקומן, על צוק הצופה אל הים הקריבי מלמטה. העתיקות כאן גם מרשימות, עם מבצר/ארמון עתיק, מבנה קדושה ועוד עתיקות פזורות על פני השטח. היה יום בהיר וכחול, ולמרות שהיה חם, הייתה בריזה מהים שאפשרה לנו להסתובב בין העתיקות.

לאחר העתיקות, נסענו לסנוטה בשם סנוטה אזול – הסנוטה הכחולה. בניגוד לסנוטה הקודמת, זאת פתוחה לחלוטין, וגדולה מאוד. היה מלא למדי, אבל הסנוטה יפה מאוד, הבריכה לא עגולה אלא עם כמה לשוניות אל תוך האדמה, שיוצרות כוכים סביבן התגודדו משפחות מקסיקניות ותיירים, ובנוסף היה חלק רחב יותר בו הילדים התאמנו בקפיצות מהמזח. ישבנו לארוחת צהריים ליד המים (יעל ואני הפכנו למפעל סנדוויצים בטיול הזה, מוציאות בערך 15 סנדוויצים כל בוקר למהלך היום) ואז נהננו מהנוף ומהמים.

למחרת, נסענו לאחת הסנוטות המפורסמות ביוקטן, זו המומלצת בכל הבלוגים – גראן סנוטה (הסנוטה הגדולה/מרשימה). זה אתר עליה לרגל לתיירים, ולכן המקום סופר מסודר וגדול, עם מדשאה לשיזוף, קיוסק ושירותים ומקלחות מאורגנים. למרות שזה מאוד תיירותי, הסנוטה מרשימה ביותר, בריכה ענקית (כמתבקש מהשם), חלקה חשופה וחלקה מקורה בתקרת נטיפים שנושקים למים, ואפשר כמעט לגעת בהן (אבל אסור!). הבריכה בעצם מחולקת לשתי בריכות, שמחוברות במנהרה גם היא מלאת נטיפים, ואפשר לשחות בין שתי הבריכות.

יש לציין, רק למקרה שכולם קוראים כאן בעיקר את האידיליה בטיול, שהיו לא מעט משברים בסנוטה. אלה נכנסה לגיל ההתבגרות ברעל בשבועות האחרונים, מן הסתם גם בגלל הקושי בעזיבה את אוסטרליה ובעיקר את החברים, ובגלל שאנחנו עוד לא יודעים מה קורה איתנו שנה הבאה. בכל אופן, יש הרבה יותר כעס ותסכול ובכי ושיחות ארוכות ממה שהיו עד כה, וגם כאן בסנוטה, אלה שהייתה בעלבון עוד מהבית (כבר שכחתי ממה) בילתה את רוב זמנה בפרצוף חמוץ בצל לבדה. בנוסף, איתני באיזשהו שלב לא מצא אותנו, ונלחץ, ובילה גם הוא את חצי השעה האחרונה בכעס רב. ובסוף, גם שירה הייתה מתוסכלת מחוסר תשומת הלב (שהייתה מושקעת ברובה בשני הילדים הנעלבים האחרים). ושלא תחשבו שתותי איזו תמימה קטנה, גם היא יודעת כמו גדולה לזעום וללכת בסערה מהמקום ולשכב על הבטן ולבהות בחלל כאילו כל משקל העולם עליה…

בכל אופן, אחרי שחלפו המשברים, בילינו את אחר הצהריים בבית, באריזה ובמנוחה, ובערב הלכנו לחגוג יום הולדת ליעל במסעדה מקסיקנית חמודה, בחצר גדולה ומוארת באהילי קש ואורות מנצנצים, עם מטבח פתוח בו הכל (כולל בשר וירקות) הוכנו על פלנצ’ה. היה טעים ביותר.

למחרת נפרדנו בצער רב ממשפחת גורדון שחזרה לחיים האמיתיים בארה”ב, ואנחנו יצאנו לנסיעה ארוכה לכיוון מרידה, בצד השני של חצי האי יוקטן.

שכרנו רכב בשדה התעופה בקנקון, ונסענו אל היעד הבא שלנו, וולאדוליד. אחרי קצת התברברות בדרך, הגענו לחווה ענקית בפאתי העיר, שם חיכתה לנו המנהלת של המקום, קנדית-צרפתיה לשעבר בשם דניאל, שהובילה אותנו אל הבית שלנו – בית מהמם, עם תקרה גבוהה ומרוצף במרצפות ספרדיות יפות, ומאחוריו חצר גדולה עם בריכה פרטית ושולחן פינג-פונג. פיטפטנו עם דניאל, שהייתה שופעת טיפים ורעיונות למה לעשות בימים שלנו בוואלדוליד. ואז נפתחה הדלת, ונכנסה משפחת גורדון. אורן הוא חבר טוב מההתמחות, הוא, יעל אשתו והילדים שלהם הם חברים טובים עוד מישראל. אורן עושה תת-התמחות בארה”ב, וכשהצעתי שהם ייפגשו אותנו לטיול במקסיקו, לשמחתנו הם הסכימו. השמחה הייתה גדולה – התגעגענו מאד במשך 2.5 שנים. יש משהו בלראות ילדים של אחרים גדלים שמסמן את השנים העוברות באופן חד במיוחד. בכל אופן, כמובן שכל הילדים החליפו מיד לבגדי ים וקפצו לבריכה, כאילו לא נפרדו מעולם, ואורן, יעל, תומר ואני ישבנו עם בירות ליד הבריכה להשלים שנתיים של שיחות. בשלב מסוים ישבנו לארוחת ערב, וזה הרגיש ממש כמו אז, במהלך ההתמחות, כשהיינו מגיעים אחר הצהריים ומוצאים את עצמנו נשארים לארוחת ערב.

צ’יצ’ן איצה – כל איזור חצי האי יוקטן שבו אנחנו נמצאים היה בשליטת עם מקומי בשם המאיה, עד שהספרדים באו וכבשו והחריבו (כמו שאנחנו אוהבים לעשות במערב). האיזור עוד מלא בחורבות של מיני מבנים ישנים של המאיה. באופן מרשים למדי, ללא טכנולוגיה מתקדמת, המאיה בנו ערים שלמות, עם פירמידות וארמונות גדולים. העצירה הראשונה שלנו עם הגורדונים הייתה במה שהוא כנראה האתר המפורסם ביותר – צ’יצ’ן איצה. מדובר במספר פירמידות ענקיות, שהיו אתרי הקדושה של המאיה, שם הם עבדו את האלים שלהם (כולל קורבן אדם, לא נעים). בתוך ג’ונגל, ברחבת דשא ענקית, יושבת פירמידת ענק, 91 מדרגות בכל צידה (כך שבסה”כ 364, יום פחות משנה), וסביבה פזורים עוד מספר מקדשים קטנים. היה מרשים ביותר להסתובב ביניהן, לדמיין שבמקום המוני תיירים מסתובבים בני מאיה, ובמקום דוכני מזכרות צבעוניים, דוכני אוכל למתפללים. היה מאוד חם והשמש להטה, ולא היה לאן לברוח. היו שם מלא איגוואנות שהתבשלו בשמש יחד איתנו. אני לא נוטה לסבול מחום, אבל אפילו לי כבר היה קשה, ולכן אחרי שעה וחצי חזרנו לכיוון וואלדוליד.

וואלדוליד היא עיר מקסימה שבנו הספרדים, עם כיכר ענקית באמצעה, ובצידה כנסיה עצומה (שלצערי הייתה סגורה). באמצע הכיכר מזרקה גדולה, ובכל מקום ספסלי אבן נעימים, רובם בצל. הבתים מסביב כולם צבעוניים ונמוכים, ויש בתי קפה ומסעדות, וחנויות חמודות. הלכנו לארוחת צהריים ליד הכיכר, ואחריה הסתובבנו בסמטאות מסביב. היו לנו כל מיני תוכניות ללכת ברחוב שמוביל למנזר עתיק, אבל השמש הקופחת והעייפות הכללית (והקיטורים של הילדים) משכו לכיוון הבריכה שבבית והבירה הקרה. חזרנו הביתה ונמרחנו שאר היום ליד הבריכה.

אחר הצהריים, חזרנו שוב הביתה, והלכנו לטיול בין-ערביים בתוך החווה בה ממוקם הבית. מצאנו את האורווה בה גרים ששה סוסים יפים של בעלי החווה, שני עזים, לול תרנגולות, וגם זוג כלבים ידידותיים. הילדים התלהבו מאוד ובילו המון זמן עם הסוסים ובחיבוק ומשחק עם הכלבים.

למחרת בבוקר, עוד הספקנו לראות את הסוסים דוהרים חופשי מחוץ לחלון הבית שלנו, ואפילו להאכיל כמה סוסים בני מזל בגזרים ותפוחים מהמקרר שלנו.

קובה – למחרת, נסענו לעוד עתיקות של המאיה, הפעם אתר בשם קובה. לעומת צ’יצ’ן איצה, שהוא אתר התיירות הראשי, קובה קצת יותר שקטה, ולא פירקו את הג’ונגל לטובת העניין. המבנים נמצאים בין העצים, והפעם אפשר לראות יותר מבני מגורים למיניהם. קובה היא הארמון בו גרו האצילים של המאיה. אולי בגלל שיש שם פחות תיירים, אפשר ממש להיכנס לבניינים ולהסתובב בתוכן. היו שם כמה “מסדרונות” שנשמרו ואפשר היה להתהלך בתוכן.

רוב הילדים היו פחות בעניין, אבל איתני דווקא ממש התלהב, וכנראה הצליח לראות בדמיונו את המקום קם לתחיה. הוא הסתובב במקום, מתאר לי את המלכודות שהמאיה בנו, איך הגנו על עצמם מפני יגוארים, את הנשקים שהשתמשו בהם, וכו’.

סנוטה טאמקאץ’-הא- בחצי האי היוקטן ישנה תופעת טבע, שייחודית כמעט רק לה, בריכות טבעיות בשם סנוטה. הסנוטה נוצרים כשאבן גיר מתמוססת ומתפרקת, ומשאירה מאחוריה חלל גדול, שמתמלא במים, ויוצר בריכה. האדמה לפעמים מתפוררת עד לפני השטח, ואז נוצרת בריכה פתוחה גדולה, ולפעמים שכבת האדמה מעל אבן הגיר נשארת שלמה, ואז הבריכה נשמרת מתחת לפני השטח, עם רק חלל קטן שמוביל אליה, מערת סנוטה. יש כ-10,000 סנוטה בכל רחבי היוקטן, והן מהסיבות שתומר התאהב באיזור בגיחה שלו למקסיקו אחרי הצבא.

הסנוטה הראשונה אליה נסענו, היא מהמערות הללו. בין העצים, ליד שירותים פצפונים, נמצא חור קטן ובתוכו סולם שיורד כ-10 מטרים אל תוך חלל גדול ובו בריכה בקוטר כ-20 מטרים, ולידה במה על שפת אבן עליה אפשר לשבת. אפשר לשחות בבריכה הקרירה, ליהנות מהאוויר הצונן, (בידיעה שמעלה על פני האדמה 35 מעלות), להסתכל על הנטיפים שתלויים מתקרת המערה. האטרקציה העיקרית היא שתי מקפצות, בגובה 5 ו-10 מטרים בערך, מהן אפשר לקפוץ אל הסנוטה, שהיא עמוקה מאוד. שירה ואיתני חסרי-הפחד זינקו ישר מהמקפצה (הנמוכה יותר, אך עדיין גבוהה) אל תוך הסנוטה, ובהתלהבות עשו זאת שוב ושוב. אלה התמודדה עם השדים שלה, ובסוף קפצה גם היא!

וסליחה על התמונות המעאפנות, היה קצת חשוך…

ומשם נסענו אל היעד הבא, טולום.

אחרי הריזורט, היו לנו יומיים לבלות בקנקון עד הפגישה המתוכננת עם החברים שלנו, משפחת גורדון (עליה עוד יסופר בהמשך).

הגענו לאיירבנב ששכרנו בקנקון, בית קטנטן במרכז העיר. הבית היה ישן ופשוט, כמו נשלף משכונה בבאר שבע, עם חצר קדמית ואחרית מבטון, ולידו גן שעשועים כמו של פעם בישראל, עם שתי נדנדות ייצוגיות, מגלשה וארגז חול בתוך כמה עצים. תומר והילדים הלכו לשחק בגן השעשועים, ואלה ואני הלכנו לסופר הקרוב – וולמארט ענק. הדרך הייתה בין כבישים ענקיים, עם מדרכה שבורה וקצת מלוכלכת – לא משהו קטסטרופלי, בטח לא שונה ממדרכה טיפוסית במרכז העיר ירושלים או תל אביב, אבל בהחלט שונה ממה שאלה הייתה רגילה אליו בסידני, וגם ממה שחווינו בריזורט. היא הייתה קצת מזועזעת ונתקפה געגוע.

סיימנו בסופר, וחזרנו הביתה, ואלה המשיכה להיות קצת בדאון, וכולנו היינו עייפים, ולכן בילינו את הערב בבית.

למחרת, תומר ואני החלטנו שצריך לגלות קצת את העיר. קודם הלכנו למרקאדו 28, שוק גדול במרכז העיר, מלא דוכנים של ערסלים, כובעים, לוכדי חלומות, מסכות, תכשיטים ועוד ועוד. היה תיירותי להפליא, אבל צבעוני ושמח ומלא פעילות והמולה. הילדים התלהבו מכל מה שראו, ניגשו לכל דוכן להסתכל ולהתעניין. כל אחד קיבל קצת כסף והם קנו לעצמם עגילים ושרשראות והיו מבסוטים ביותר.

אח”כ הלכנו לאיזו מסעדת פועלים קטנה מחוץ לשוק, שהייתה מלאה רק במקסיקנים. אכלנו טורטיות חמות וטריות, גואקמולה ו-Queso fresco (גבינה מקסיקנית שקצת מזכירה צפתית) וחזרנו הביתה לנוח. ומשם ליעד הבא:

El parque de las palapas. הפארק רגוע במשך היום, ומאחר הצהריים, מתמלא חיים. בפינה אחת של הפארק, כנסיה פשוטה מחופה בקש ובתוכה כיסאות מתקפלים בשורות. מקדימה עומד נגן גיטרה וכל המאמינים שרים שירים שקטים בספרדית. בסוף הטקס, האנשים נשפכים החוצה וכל הפארק מתמלא פעילות – מהרשמים שלנו שם:

ישנו אוסף דוכני אוכל כולל טאקוס, צורוס, והשיא מבחינתי -אלוטה – תירס בכוס שעליו מוזגים מיונז, גבינה מגוררת, תבלינים לבחירתך ורוטב חריף. יש בערך עשרה בקבוקי חריף והדריכו אותי איזה כדאי לי ואיזה לא (כי אני לבנבנה כזאת ולא אעמוד במה שחריף באמת), ומעל הכל מיץ לימון. בהתחלה הלכתי מהדוכן בלי לימון, ורדפו אחרי לוודא שאשים גם מזה ולא אפספס את החוויה…

אחרי שתומר חזר משיטוט בין הדוכנים, הוא דיווח שבעצם מדובר באותם ארבע דוכני אוכל שחוזרים על עצמם שוב ושוב… למשל, יש דוכן שמוכר רק צ’יפס תפו”א (papas), נקניקיות וצ’ורוס. דוכנים אחרים מוכרים רק מיצים טבעיים. דוכנים שלמים מוכרים רק אלוטה, וכך הלאה. ניסינו גם קינוח מקומי בשם marquesitas – מין ואפל ממולא לבחירתך בדולצ’ה דה לצ’ה, חמאת בוטנים, ריבות למיניהן, בננות, נוטלה, גבינה וכן הלאה. היה מפנק ומושחת להפליא.

בחלק אחר של הפארק, נמצאו דוכני משחקים שונים. התחלנו שם בדוכן של מכוניות מתנגשות שלמרות שחזרנו אליו לפחות שלוש פעמים, הוא היה סגור כל פעם, ומפעילי הדוכן יושבים בתוך המכוניות ובוהים אל החלל. הילדים רצו מאוד דווקא מכוניות מתנגשות, והתבאסו מאוד , אבל בסוף נמצא פתרון – לאלה, שירה ואיתן טרמפולינה ענקית בה הילדים קפצו מחוברים לקפיץ ענק שהעיף אותם באוויר, ולתותי משחק מגניב של מכוניות מירוץ על שלט עם בלונים מאחורה ושיפוד מקדימה, והמטרה היא שהשיפוד של המכונית שלך יפוצץ את הבלונים של המתחרה לפני שהוא יפוצץ את שלך.

בסוף הערב, נעמדנו ליד הבמה המרכזית, וראינו מופע חי של מוזיקאים ורקדנים בכל מיני תלבושות צבעוניות. למרות שהיה מדובר במופע מטעם משרד התרבות, הכל הרגיש מאוד מקומי, קצת בסגנון של מופע יום העצמאות של איזה מתנ”ס, ודווקא זה הוסיף למצב הרוח השמח של כולם שם, שהיו מושקעים ברקדנים (בעיקר ילדים קטנים) על הבמה.

היה יום מושלם.

למחרת, קמנו בבוקר ונסענו אל שדה התעופה כדי לשכור רכב להמשך הטיול. אני רציתי שנזמין עם אותה חברת הסעות שאיתה הגענו לריזורט, אבל תומר ביקש לנסות לארגן בעצמו הסעה עם חברת מוניות מקומית. עם ששה אנשים וכמיליון מזוודות, היינו זקוקים לשתי מוניות. תומר הזמין דרך האינטרנט, והגיעו שתי מוניות בגודל חיפושית כל אחת. איכשהו הצלחנו לדחוס הכל פנימה. אני הייתי ממורמרת בהתחלה, אבל עם תחילת הנסיעה התחלתי לפטפט עם נהג המונית שלנו שהיה חביב להפליא, ונתן לי המון טיפים להמשך הטיול שהיו מועילים ומוצלחים. תומר כהרגלו צדק בלפעמים להעיז ולנסות משהו פחות סטנדרטי.

ומשם נסענו הלאה לוואלדוליד, אבל נראה לי שמספיק לבינתיים…

בבוקר אחרי הנחיתה במקסיקו, עברנו לריזורט שלנו – הRoyal Haciendas שב-Playa del Carmen. ההסכם של תומר ושלי מראש היה שאני מקבלת שבוע בריזורט all included, כדי שיהיה לי שבוע שבו מבשלים לי, מנקים לי, ומטפלים לי בילדים (יחי ה-Kids club) כדי שאוכל להתאושש מהשבועות האחרונים של אוסטרליה (ותכל’ס, משבע שנים של התמחות ותת-התמחות).

הריזורט הוא סוג של גן עדן מהונדס, בדיוק כמו שמדמיינים. על שפת הים הקריבי, אינסוף בריכות וג’קוזי, ערסלים מפוזרים בכל עבר, שמשיות עם כסאות נוח שצופים אל הבריכה או אל הים, מלצרים שעוברים בין הכסאות ומציעים עוד אוכל ועוד שתיה ועוד אלכוהול.

בילינו את הימים במעבר בין בריכה, אכילה, ג’קוזי במרפסת שצופה אל הריזורט, שיטוט על החוף ו-Kids club. הילדים היו מאושרים מהפעילויות שם, ומהאפשרות לשחק עם ילדים בני גילם.

מסקנות מהמקום:

יש מצב שמתכנני המקום מהנדסים לא רק את המלון אלא גם את מזג האוויר. בכל השבוע שהיינו, הטמפרטורה נעה בין 24-29 מעלות, השמיים היו תמיד כחולים, הבריזה הייתה תמיד קלה, הים היה תמיד ירוק עם גלים עדינים שאפשרו שכשוך במים. היה אפילו עובד שתפקידו היה לגרוף את החול, על אמת! וזה היה הנוף מהשולחן שלנו במסעדה:

זה מסוכן לשלוח זקנים לריזורט כזה. בכל פינה שמשית, שוכב זקן, מתחרדן לו וישן עם פה פעור. אני הייתי בחרדה תמידית שאחד מהם בעצם מת ולא ישן, וכולם עוברים לידו ככה סתם. ממש הייתי צריכה להתאפק שלא לנער כל אחד שעברתי לידו, או לפחות לבדוק דופק.

הילדים שלנו באמת זקוקים למעט כדי להיות מאושרים – במקום היה בר על הבריכה עם מכונת גלידה ממנה הילדים יכלו לקחת גלידה חופשי. בנוסף, בארוחת צהריים וערב הייתה מכונת גלידה עם קעריות מלאות ממתקים שאפשר היה לפזר מעל. מבחינת הילדים, זה היה מספק כדי לקרוא לריזורט מושלם. ותותי התרגלה לשאול כבר כשקמה “Now can I have a sweet”?

ועוד כמה תמונות מכמה שהיה לנו טוב:

טסנו מסידני, דרך ונקובר, עד לקנקון שבמקסיקו. הרגיש כמו 80 ימים מסביב לעולם. האמת שעבר ממש בסדר. הילדים בילו את מרבית הזמן מול הטאבלטים ואני ניסיתי להניח בצד את כל מה שאי פעם קראתי על הנזקים של מסכים למוח המתפתח.

סיכום הטיסה בהודעה ששלחתי למשפחות כשהגענו:

“24 שעות טיסה, הילדים נראים כמו אייפאדים ומזיעים סוכר.”

כשנחתנו, עברנו בזריזות את כל המסלול ותוך פחות משעה מצאנו את עצמנו מחוץ לשדה תעופה. מחוץ לטרמינל עמד נהג עם שלט עם השם שלנו, והרגשתי כמו אנשים פאנסי-שמאנסי. כיאה לאנשים מתוחכמים, איתני ושירה צעקו כל הדרך בנסיעה, ואז אכלנו סעודה של קיטקטים וסוכריות לארוחת ערב, וקרסנו למיטות.

הנה שוב אנחנו כאן, בשדה התעופה, ואני כותבת פוסט על טיול משפחתי.

עברו שנתיים באוסטרליה, שעוד אצטרך לחשוב עלין ולעכל אותן. אבל בינתיים אנחנו כאן, כבר בדבר הבא, בדרך למקסיקו וגואטמלה לחמישה חודשים. היה שבוע מטורף של אריזות ומיונים ופרידות (ותכלס הרבה דמעות ותלישת שיערות). כל הזמן תומר ואני שיננו לעצמנו שזה זמני, ועוד רגע נגמר, אבל בתוך-תוכי לא האמנתי שזה באמת… והנה, אלא אם כן האוסטרלים ישנו את דעתם ברגע האחרון, אנחנו טסים מפה.

אז כמו בפעם הקודמת, אני מקוה לכתוב את קורותינו בטיול בחמישה חודשים הבאים – בטיול של הזידנרים למקסיקו וגואטמלה.

 “IT’S BETTER TO TRAVEL WELL THAN TO ARRIVE” ~ BUDDHA