קנקון

אחרי הריזורט, היו לנו יומיים לבלות בקנקון עד הפגישה המתוכננת עם החברים שלנו, משפחת גורדון (עליה עוד יסופר בהמשך).

הגענו לאיירבנב ששכרנו בקנקון, בית קטנטן במרכז העיר. הבית היה ישן ופשוט, כמו נשלף משכונה בבאר שבע, עם חצר קדמית ואחרית מבטון, ולידו גן שעשועים כמו של פעם בישראל, עם שתי נדנדות ייצוגיות, מגלשה וארגז חול בתוך כמה עצים. תומר והילדים הלכו לשחק בגן השעשועים, ואלה ואני הלכנו לסופר הקרוב – וולמארט ענק. הדרך הייתה בין כבישים ענקיים, עם מדרכה שבורה וקצת מלוכלכת – לא משהו קטסטרופלי, בטח לא שונה ממדרכה טיפוסית במרכז העיר ירושלים או תל אביב, אבל בהחלט שונה ממה שאלה הייתה רגילה אליו בסידני, וגם ממה שחווינו בריזורט. היא הייתה קצת מזועזעת ונתקפה געגוע.

סיימנו בסופר, וחזרנו הביתה, ואלה המשיכה להיות קצת בדאון, וכולנו היינו עייפים, ולכן בילינו את הערב בבית.

למחרת, תומר ואני החלטנו שצריך לגלות קצת את העיר. קודם הלכנו למרקאדו 28, שוק גדול במרכז העיר, מלא דוכנים של ערסלים, כובעים, לוכדי חלומות, מסכות, תכשיטים ועוד ועוד. היה תיירותי להפליא, אבל צבעוני ושמח ומלא פעילות והמולה. הילדים התלהבו מכל מה שראו, ניגשו לכל דוכן להסתכל ולהתעניין. כל אחד קיבל קצת כסף והם קנו לעצמם עגילים ושרשראות והיו מבסוטים ביותר.

אח”כ הלכנו לאיזו מסעדת פועלים קטנה מחוץ לשוק, שהייתה מלאה רק במקסיקנים. אכלנו טורטיות חמות וטריות, גואקמולה ו-Queso fresco (גבינה מקסיקנית שקצת מזכירה צפתית) וחזרנו הביתה לנוח. ומשם ליעד הבא:

El parque de las palapas. הפארק רגוע במשך היום, ומאחר הצהריים, מתמלא חיים. בפינה אחת של הפארק, כנסיה פשוטה מחופה בקש ובתוכה כיסאות מתקפלים בשורות. מקדימה עומד נגן גיטרה וכל המאמינים שרים שירים שקטים בספרדית. בסוף הטקס, האנשים נשפכים החוצה וכל הפארק מתמלא פעילות – מהרשמים שלנו שם:

ישנו אוסף דוכני אוכל כולל טאקוס, צורוס, והשיא מבחינתי -אלוטה – תירס בכוס שעליו מוזגים מיונז, גבינה מגוררת, תבלינים לבחירתך ורוטב חריף. יש בערך עשרה בקבוקי חריף והדריכו אותי איזה כדאי לי ואיזה לא (כי אני לבנבנה כזאת ולא אעמוד במה שחריף באמת), ומעל הכל מיץ לימון. בהתחלה הלכתי מהדוכן בלי לימון, ורדפו אחרי לוודא שאשים גם מזה ולא אפספס את החוויה…

אחרי שתומר חזר משיטוט בין הדוכנים, הוא דיווח שבעצם מדובר באותם ארבע דוכני אוכל שחוזרים על עצמם שוב ושוב… למשל, יש דוכן שמוכר רק צ’יפס תפו”א (papas), נקניקיות וצ’ורוס. דוכנים אחרים מוכרים רק מיצים טבעיים. דוכנים שלמים מוכרים רק אלוטה, וכך הלאה. ניסינו גם קינוח מקומי בשם marquesitas – מין ואפל ממולא לבחירתך בדולצ’ה דה לצ’ה, חמאת בוטנים, ריבות למיניהן, בננות, נוטלה, גבינה וכן הלאה. היה מפנק ומושחת להפליא.

בחלק אחר של הפארק, נמצאו דוכני משחקים שונים. התחלנו שם בדוכן של מכוניות מתנגשות שלמרות שחזרנו אליו לפחות שלוש פעמים, הוא היה סגור כל פעם, ומפעילי הדוכן יושבים בתוך המכוניות ובוהים אל החלל. הילדים רצו מאוד דווקא מכוניות מתנגשות, והתבאסו מאוד , אבל בסוף נמצא פתרון – לאלה, שירה ואיתן טרמפולינה ענקית בה הילדים קפצו מחוברים לקפיץ ענק שהעיף אותם באוויר, ולתותי משחק מגניב של מכוניות מירוץ על שלט עם בלונים מאחורה ושיפוד מקדימה, והמטרה היא שהשיפוד של המכונית שלך יפוצץ את הבלונים של המתחרה לפני שהוא יפוצץ את שלך.

בסוף הערב, נעמדנו ליד הבמה המרכזית, וראינו מופע חי של מוזיקאים ורקדנים בכל מיני תלבושות צבעוניות. למרות שהיה מדובר במופע מטעם משרד התרבות, הכל הרגיש מאוד מקומי, קצת בסגנון של מופע יום העצמאות של איזה מתנ”ס, ודווקא זה הוסיף למצב הרוח השמח של כולם שם, שהיו מושקעים ברקדנים (בעיקר ילדים קטנים) על הבמה.

היה יום מושלם.

למחרת, קמנו בבוקר ונסענו אל שדה התעופה כדי לשכור רכב להמשך הטיול. אני רציתי שנזמין עם אותה חברת הסעות שאיתה הגענו לריזורט, אבל תומר ביקש לנסות לארגן בעצמו הסעה עם חברת מוניות מקומית. עם ששה אנשים וכמיליון מזוודות, היינו זקוקים לשתי מוניות. תומר הזמין דרך האינטרנט, והגיעו שתי מוניות בגודל חיפושית כל אחת. איכשהו הצלחנו לדחוס הכל פנימה. אני הייתי ממורמרת בהתחלה, אבל עם תחילת הנסיעה התחלתי לפטפט עם נהג המונית שלנו שהיה חביב להפליא, ונתן לי המון טיפים להמשך הטיול שהיו מועילים ומוצלחים. תומר כהרגלו צדק בלפעמים להעיז ולנסות משהו פחות סטנדרטי.

ומשם נסענו הלאה לוואלדוליד, אבל נראה לי שמספיק לבינתיים…