Tulum

מוואלדוליד נסענו לטולום, שעל חוף הים הקריבי. נסענו לפי נקודה שנשלחה לנו בווייז, אל תוך שכונה בתוך הג’ונגל, שהייתה שילוב מבלבל של בניה ומודניות וחידושים מצד אחד, ומצד שני, מלאה בבתים קטנטנים של כפריים, עשויים ענפים וסכך. הבית היה גדול ויפה, מקיף בריכה חמודה בכניסה. הגענו אחרי הטיול לקובה והסנוטה מאוחר ולא התחשק לנו לבשל, ולכן הלכנו למסעדה בעיר. באופן מפתיע, אורן הצליח למצוא מסעדה צמחונית-טבעונית חמודה, עם חצר גדולה, ערסלים ונדנדה פזורים בין הצמחייה.

הילדים קצת עיקמו פרצופים על האוכל (שהיה די היפי, אני חייבת להודות) אבל היה טעים ובסוף כולם מצאו מה לאכול. משם סיימנו את הערב בגלידריה מתוקה. אני בשלב הזה הייתי סמרטוט מסומרטט מעייפות (כי כמו כל סבתא טובה, בעצם בתשע בערב אני כבר אמורה להיות במיטה), אבל כולם היו מאושרים עם הגביעים המלאים.

למחרת, התדיינו לאן ללכת, והחלטנו שאם ניסע יום שלישי ברצף לעתיקות, יש סיכוי שהילדים לבית משפחת זידנר ימרדו בנו ויברחו חזרה לאוסטרליה בשחייה. לאור זאת, החלטנו במקום זאת לנסוע לסנוטה נוספת, אחת בשם דוס אוחוס (שתי עיניים). כשהגענו, המקום היה יקר, והיה קריר בחוץ, ואחרי דיונים, החלטנו במקום זאת לנסוע לים. נסענו לחוף בשם אקומל, בערך חצי שעה צפונית לטולום.

בבוטקה בכניסה לחוף, עטו עלינו שניים והציעו לנו להיכנס, ולשלם כסף, וניסו לשכנע אותנו גם לצלול עם צבים. כהקדמה, אסביר שעד כה, הניסיון שלנו היה שבכל מקום אליו נסענו, רצו אלינו כמה מקסיקנים, בניסיון לדחוף אותנו לקנות משהו – כובעים, ערסלים, אוכל, חניה, רכיבה על אופניים ועוד ועוד. הסחר-מכר הזה לא נעים וקצת מבלבל, ולכן היינו על קוצים כשהשניים באקומל זינקו עלינו. אחר כך הסתבר שהם באמת לגיטימיים, מהמנהלים של שמורת הטבע אקומל. שוב היה דיון האם שווה לנו לשלם כסף כדי להיכנס לחוף, ולבסוף החלטנו להיכנס, אבל בתחושה קצת חמוצה. במיוחד כי הילדים הודיעו שהם לא מעוניינים בים, וקר ומעצבן, והם רק רוצים הביתה.

אבל אז נכנסנו, והים היה כחול-ירוק משגע, וסירות קטנטנות צפו על המים, ושקנאים ריחפו או השתזפו בכל מקום. אנשים שוטטו או נחו בין פאלפות (סככות דקלים) והמים היו מזמינים. בכל זאת כמעט כולם, כולל הילדים שהיו עסוקים במרד עד לפני רבע שעה, נכנסו למים, או שיחקו בחול, והייתה שלווה. אפילו תרגלנו קצת יוגה בסוף! אין על הנירוונה של משפחת גורדון ומשפחת זידנר.

חזרנו הביתה, והילדים קפצו שוב לבריכה, ואנחנו בישלנו ארוחת ערב לאטנו עם בירות.

אחרי הפסקה של יום, הגיע שוב זמן לעתיקות – הפעם לעתיקות של טולום… העתיקות של טולום מיוחדות בעיקר בגלל מיקומן, על צוק הצופה אל הים הקריבי מלמטה. העתיקות כאן גם מרשימות, עם מבצר/ארמון עתיק, מבנה קדושה ועוד עתיקות פזורות על פני השטח. היה יום בהיר וכחול, ולמרות שהיה חם, הייתה בריזה מהים שאפשרה לנו להסתובב בין העתיקות.

לאחר העתיקות, נסענו לסנוטה בשם סנוטה אזול – הסנוטה הכחולה. בניגוד לסנוטה הקודמת, זאת פתוחה לחלוטין, וגדולה מאוד. היה מלא למדי, אבל הסנוטה יפה מאוד, הבריכה לא עגולה אלא עם כמה לשוניות אל תוך האדמה, שיוצרות כוכים סביבן התגודדו משפחות מקסיקניות ותיירים, ובנוסף היה חלק רחב יותר בו הילדים התאמנו בקפיצות מהמזח. ישבנו לארוחת צהריים ליד המים (יעל ואני הפכנו למפעל סנדוויצים בטיול הזה, מוציאות בערך 15 סנדוויצים כל בוקר למהלך היום) ואז נהננו מהנוף ומהמים.

למחרת, נסענו לאחת הסנוטות המפורסמות ביוקטן, זו המומלצת בכל הבלוגים – גראן סנוטה (הסנוטה הגדולה/מרשימה). זה אתר עליה לרגל לתיירים, ולכן המקום סופר מסודר וגדול, עם מדשאה לשיזוף, קיוסק ושירותים ומקלחות מאורגנים. למרות שזה מאוד תיירותי, הסנוטה מרשימה ביותר, בריכה ענקית (כמתבקש מהשם), חלקה חשופה וחלקה מקורה בתקרת נטיפים שנושקים למים, ואפשר כמעט לגעת בהן (אבל אסור!). הבריכה בעצם מחולקת לשתי בריכות, שמחוברות במנהרה גם היא מלאת נטיפים, ואפשר לשחות בין שתי הבריכות.

יש לציין, רק למקרה שכולם קוראים כאן בעיקר את האידיליה בטיול, שהיו לא מעט משברים בסנוטה. אלה נכנסה לגיל ההתבגרות ברעל בשבועות האחרונים, מן הסתם גם בגלל הקושי בעזיבה את אוסטרליה ובעיקר את החברים, ובגלל שאנחנו עוד לא יודעים מה קורה איתנו שנה הבאה. בכל אופן, יש הרבה יותר כעס ותסכול ובכי ושיחות ארוכות ממה שהיו עד כה, וגם כאן בסנוטה, אלה שהייתה בעלבון עוד מהבית (כבר שכחתי ממה) בילתה את רוב זמנה בפרצוף חמוץ בצל לבדה. בנוסף, איתני באיזשהו שלב לא מצא אותנו, ונלחץ, ובילה גם הוא את חצי השעה האחרונה בכעס רב. ובסוף, גם שירה הייתה מתוסכלת מחוסר תשומת הלב (שהייתה מושקעת ברובה בשני הילדים הנעלבים האחרים). ושלא תחשבו שתותי איזו תמימה קטנה, גם היא יודעת כמו גדולה לזעום וללכת בסערה מהמקום ולשכב על הבטן ולבהות בחלל כאילו כל משקל העולם עליה…

בכל אופן, אחרי שחלפו המשברים, בילינו את אחר הצהריים בבית, באריזה ובמנוחה, ובערב הלכנו לחגוג יום הולדת ליעל במסעדה מקסיקנית חמודה, בחצר גדולה ומוארת באהילי קש ואורות מנצנצים, עם מטבח פתוח בו הכל (כולל בשר וירקות) הוכנו על פלנצ’ה. היה טעים ביותר.

למחרת נפרדנו בצער רב ממשפחת גורדון שחזרה לחיים האמיתיים בארה”ב, ואנחנו יצאנו לנסיעה ארוכה לכיוון מרידה, בצד השני של חצי האי יוקטן.